בעקבות השונות באופיינו, בתדר איתו נולדנו, בערכים הנרכשים, במערכת החוויות וההטבעות האישית, נוצר קונפליקט מובנה במערכות היחסים בין בני אדם. נולדנו לאתגר מתמיד של חיפוש דרך אחד אל השני.
אותם הרגלים ודפוסים שהופנמו בנו ע"י סוכני החינוך השונים, הורים, בית ספר, תנועת הנוער וכן ע"י סוכני התרבות בזמן ובמקום מסוים, אופנה, נורמות ,מנהגים, יצרו אצלנו לא מעט התניות לגבי מה טוב ומה רע, מה ערכי ומה פחות ,מה נכון ומה לא, מה יפה, שווה, מנומס, מכובד, חברתי, הומאני ,נחשב, אנושי, ראוי ושאינו ראוי…
הטבעות אלה קשורות גם בתדר המולד שלנו:
המאפיינים איתם באנו לעולם, המהות הבסיסית של כל אחד. כדאי להכיר אותה (ראו אבחון "התדר" האישי ), שכן מלמדת על העיניים הייחודיות דרכם כל אחד חווה את העולם, את האחר בדרכו.
ההטבעות והערכים התרבותיים, חברתיים, משפחתיים שהפנמנו, בין שמרצון ובחירה ובין שלא, יובילו לעיתים להבדלים קיצוניים ביננו. למשל, עבור האחד לצחוק צחוק מתגלגל וקולני זה מעשה המורה על חופש, קלילות ואותנטיות ועבור האחר זה מעשה קולני וחסר התחשבות החודר למרחב הציבורי. לקרוא ולצעוק לחבר הנמצא במרחק ממך באמצע הרחוב יחשב ביטוי אותנטי, חופשי וזורם בישראל ובאירופה למשל יתפס כבוטות מכוערת מאוד.
תפיסות שונות ופעירי דרורות
פערי דורות מובילים לשדרים שונים בלבוש ,אסתיתיקה ועוד. עבור בני הדור הצעירים למשל, לקעקע את הגוף בציורים זהו ביטוי אישי יצירתי ויפה ובשביל בני הדור המבוגר יותר, העומס, גודש הציורים הם הרס לגוף הטבעי, ניסיון מלאכותי להתבלט, לעיתים מתקשר אסוציאטיבית לאנשים משולי החברה,פושעים מסוכנים, אנשי מאפייה וכו..
כל כמה דקות העיניים עוברות לפלפון.. איך זה מרגיש לכם?
לאחרונה קוד התנהגותי ידוע אשר הפך טבעי ונורמטיבי, קשור בהורדת העיניים לפלפון , תוך כדי שיחה, שיעור, מיפגש אפילו אינטימי , כדי לבדוק הודעות מכל סוג. ההרגל לענות לכל ציווץ המתריע על הודעה חדשה כבר הפך לאוטומטי ואינו מותיר זמן לחשוב אם זה הולם או מחייב להגיב כרגע. אלה שהתרגלו לאופי החיים הרב ערוצי הזה סופגים ומהדהדים בהתנהגות דומה ומקבלים את זה. עבור אחרים פרשנות השדר ההתנהגותי היא, "מה שמודיעים לי או מה שאני קורא/משחק, חשוב לי ,מגרה אותי לתגובה הרבה יותר מאשר להתמסר רק לשהייה ולהקשבה לך", ובפרשנות בוטה יותר, "יש דברים יותר חשובים ממך עם כל הכבוד.." ואז סביר להניח שהאחר/ים יעלבו עד עומק נשמתם.
ומתנות?
דוגמא אחרת הקשורה במתנות מפעילה כמה קודים בו זמנית: קוד חברתי, מעמדי, תרבותי,ואישי. עבור אשה אחת להביא מתנה צנועה או פרי יצירה אישית לחברתה, זה מעשה ערכי שאינו בזבזני, מלמד על צניעות, מלמד על קרבה, ואולי מתעלה מעל מתנה קנויה בשל המאמץ האישי. בשביל האחרת, אותה עבודת יד פשוטה תתקבל כעלבון ותתפרש כחוסר כבוד, אולי כקמצנות, ומכאן זלזול או ביקורת על נותן המתנה. בכלל מתנות, גודלן, דרך הגשתן, אופיין הן נושא כבד רווי קודים אישיים וחברתיים וכך מתנות אשר כל ענינם לשמח, יכולת לעורר עונג גדול ושמחה ,אך גם פגיעות וכעס גדול.
הכל בעיני המתבונן ..והדרמה שנוצרת
קבוצת אוכלוסיה בעלת מערכת ערכית דתית, מוסרית, תעדיף דפוסי לבוש צנועים וכללי התנהגות מאוד מוגדרים ואלה יעמדו בניגוד גמור ואפילו מאיים למערכת ערכית חילונית המקדשת את חופש הפרט, לבוש אישי וחופשי כמעט ממגבלות, המתעדף אמות מוסר שאינן מוחלטות אלא הומאניות בלבד.
הבדלים בערכים ובסדרי עדיפויות. מסתבר שגם בין אדם לחברו,אפילו בין בני זוג אפילו מאותה אג'נדה, מאותה קבוצת השתייכות ערכית, או מעמד כלכלי די זהה יש הבדלים ערכיים, דפוסי חשיבה שונים, או יחוס סדר עדיפויות, חשיבות והזדהות לדברים אחרים בכלל.
למשל קונפליקט מוכר וידוע בנוגע לחינוך הילדים חוזר ונשנה בין בני זוג אשר שניהם אוהבים את ילדיהם ובכל זאת הם רבים לא מעט בגללם. ״הוא״ לא כל כך מתיחס לסדר, לניקיון ולפרטים קטנים בחינוך הילדים, איך הם מדברים, מתנהלים, האם עוזרים בבית, מסדרים את החדר, וכמה מקדישים ללימודים ואילו ״היא״ משתגעת, מרגישה לבדה במסע החינוכי המתיש הזה. הילדים חשובים גם לו מאוד אבל לא הפרטים הללו, "שיגורו בתוך הבלגן שלהם, שיתקלחו פעם בשבוע ,מצידי ואם הם לא רוצים ללמוד ..זה העתיד שלהם" הוא אומר, ובכלל הוא עייף ועמוס בעבודה, ובעינייה מה חשוב יותר מאותם הפרטים שמרכיבים את המכלול הזה שנקרא חינוך הילדים. גם היא גם מאוד עיפה ואינה משחקת אלא עובדת … וכך הריב כבר הולך וגולש. בין בני הזוג הללו מפריד עולם שלם עשוי שונות בסדרי עדיפויות ומכאן ביקורת, שיפוטיות ומלחמות ובכל זאת, שניהם, באמת אוהבים את הילדים.
הפחד לשחרר או לשנות את נקודת המבט שלנו
כיון שכל אדם פועל מתוך אישיותו ערכיו ולאור מאגר חוויותיו, אותם גיבש כחלק מזהותו ומתחושת הקיום שלו, השונות מובילה לפרשנויות שיפוטיות וקשות כלפי האחר. בעצם מתקיים קונפליקט מובנה מראש שהולך וגדל ככל שהשונות גדולה יותר, עד ניתוק, פרדה ורגשות קשים אחד כלפי השני. נכון יותר לומר, ככל שנעסוק בהצדקת דפוס החשיבה וקו הראייה שלנו וההתנהגות שנתפסת רצויה ונכונה בעיננו, כלומר נאחז רק בדרך ראיה ופרשנות אחת, לא נוכל להפתח ולגלות סובלנות אמיתית להסתכלות אחרת על הדברים, לפרשנות וסדר עדיפויות של האחר, ולכן נתקשה ליצור חיבור וקשר בונה ונעים יותר. הפחד לשחרר את האופן בו אני רואה את הדברים ,את הפרשנות שלי, או של קבוצתי נתפס כאבדן הזהות שגיבשתי בעמל ויזע, איום על הבנת החיים שלי והשליטה שלי בהם ,איום על יכולתי להשפיע.
שלילת משהו שחשוב בעיני נתפס ומאיים כשלילת החשיבות שלי עצמי במילים אחרות , האחר מחשיב אותי אם יעשה כפי שחשוב לי,למשל, ידיח כלים מייד בתום הארוחה, כפי שראוי בעיני, ואם אינו נוהג כך, נוצרת פגיעות ועולה שאלה פנימית ,האם בכלל רואים אותי ואת מה שנחשב בעיני? באין משמעות לערכים, לדפוסים,למעשים ולאמירה שלי אני נתפס בעיני הזולת או אפילו בעיני עצמי כחסר ערך, חסר משמעות, כאילו לא הייתי, "מחוק", זכות הקיום או הטעם בקיומי נחלש.
הסיבות לדרך הפרשנות ועוצמת הרגש המתעורר קשורות בשלושה גורמים המשתלבים ומשתרגים זה בזה : 1.בדפוסים וההתניות חברתיות -תרבותיות 2.בתדר המולד (המאפיינים האישיים, המהות המולדת) 3. במאגר החוויות האישיות, ההטבעות שנצרבו בתודעה של כל אחד.
אבחון בשיטת התדר עוזר לנו להבין מהו התדר המולד, מהם ״המשקפיים״ דרכם אנחנו נראה את הדברים ונחווה את העולם (להבדיל מהאחר). האימון הרגשי בהמשך מאפשר בחירה מחודשת. במהלכו נוכל להבחין בעולם שלם של הטבעות חברתיות, חינוכיות ותרבותיות. נוכל להעמיד אותם למבחן מחודש. ״צלילה״ אל מאגר החוויות האישיות, חשוב לא פחות ואפילו מרכזי, כדי לשחרר מטענים ישנים של כאב אשר חלקם באופן קבוע מוביל אותנו לפרשנויות אוטמטיות.
יעזור לכולנו לעכל ולהבין שדיאלוג הוא קודם כל חיפוש דרך. האחר גם אם נדמה לנו שהוא מוכר – בן הזוג המוכר, חבר טוב מהילדות, הבן הבוגר,פרי בטנך – מונע מערכים, דפוסי חשיבה וסדרי עדיפות שונים הבאים לידי ביטוי בהתנהגות והתנהלות שונה לגמרי מהערכים וסדרי העדיפות שלנו. רק אם נקח את זה בחשבון, נעכל ונסכים לקבל את השונות, נוכל להסתכל על המתרחש מזוית אחרת, אולי לא בהכרח נקבל אותה, אבל נצליח שלא להפגע ממנה או לשפוט ולהדוף אותה בגסות. תפיסות שיפוטיות משמרות את הכעס ואת הדלגיטימציה של האחר על פני התקרבות ויצירת תקשורת קלה יותר, בעולם שהניגודים והשונות הם ממילא ״בילט אין.״
