•  פרק א- צופן התנהגותי מסוים כלפינו זוכה לפענות ופרשנות המפעילה אותנו באופן רגשי..מפלצת הכעס מתעוררת. 

• פרק ב- מהו רגש בשליטה? אם ניתן להביע רגש אך בשליטה ואיך יוצרים אותה ?

פרק א – עולם הפרשנויות

כעס או תחושת פגיעות עמוקה נובעת לעיתים מאותה פרשנות אישית שאנחנו נותנים לאירוע מסוים. האירוע יכול להיות "קטנטן" כגון מקרים בהם אמרתי שלום ולא הגיבו לי או שלא חייכו אלי, אולי הרימו גבה כשדברתי, או הפנו את הראש ממני הצידה.
האירוע יכול להיות מורכב יותר, כמו למשל : לא ענו לי למרות שהשארתי הודעות, חבר לא מזמין אותי למרות שאני תמיד מזמין, או שאינו עוזר לי כשאני מבקש. כלומר היו כמה נסיונות מצידי ועכשיו אני חש שרק פרשנות אחת מתבקשת: מתעלמים ממני, לא רואים אותי, "מסננים אותי" , ואז התגובה העולה היא של כעס, ביקורת או תוקפנות:
מי הם בכלל, איזו התנשאות, פוי מגעילים וכו..

פרשנות מיידית

בתאורי מקרה אחרים הפרשנות כל כך מיידית ואוטומטית ואפילו נתפסת כאילו היא חלק אוביקטיבי מההתרחשות, למשל: ענו לי בציניות, הוא דיבר אלי בקול רועם, או בזלזול,..ואם נשאל ,איך את/ה יודע/ת אם באמת זלזלו בך או כעסו? האם קולו הרועם בהכרח הביעה כעס עליך או אולי היה ביטוי לקוצר רוח? (מחמת מטלות רבות שמחכות לו, למשל). התשובה תהיה, שמעתי את זה בקול, בגוון, בעוצמה, אני בטוח בכך , מה אני אדיוט?
האירוע ,קרי המילים שנאמרו, הבעות הפנים, שפת הגוף ,אלה הן מערכות סימנים, או במילים אחרות מערכות שדרים. שדרים אותם למדנו והפנמנו במהלך חיינו מתוך אוסף האינטראקציות האישיות אך הבעייה היא שהם אינם חד משמעיים, הם נדונים לניואנסים ופרשוניות מגוונות. יתרה מכך – עוצמת הרגש שכל שדר יעורר תהיה שונה מאדם לאדם. מנהל קשוח בעל פנים חתומות יעורר כבוד אצל האחד ואילו האחר לא יצליח בכלל לנשום או לתפקד לידו. הפנים החתומות הן שדר. כל אחד פיענח אותו באופו שונה. עבור האחד הפנים החתומות הן דבר מחייב ומתאים לתפקיד ועבור האחר זו התנשאות או שדר של קרירות וריחוק.

מודל סוגי תגובה: ״המגיב בשטח״ ״והמתבונן המפוקח״

מודל אפרת ופיתוח למודל עפרתת

אפשר לפרק את אופי התגובה שלנו לשני סוגים,ולהעזר בשני מודלים.
לראשון נקרא " המגיב בשטח" . מיקרים בהם התגובה הרגשית לשדרים מסוימים היא מיידית והפרשנות השכלית היא דלה ביותר לכן אנו נוהגים לומר, הקפיץ אותי, לחץ לי על כפתור, "שרף לי את הפיוז". רק בהמשך אנו מוסיפים שלל נימוקים.
על פי מודל א.פ.ר.ת המוכר (ארוע, פרשנות,רגש,תגובה )הארוע מוביל לפרשנות מסוימת המפעילה את הרגש ובהמשך תבוא התגובה ואילו אני טוענת "שהמגיב בשטח" שבנו , מגיב בצורה רגשית וכל כך מיידית ורק אח"כ אפילו בהפרש של שניות מגיעה הפרשנות המלאה יותר. בעצם הפרשנות הראשונית היא בסיסית ביותר "בלי שכל" כמעט, ונועדה להרחיק מהר את הכאב או את תחושת האיום מאיתנו. התגובה גם היא מתוך הרגש שהופעל ולכן תהדוף, תבטא האשמה, כעס, או לחליפין תגובה של התרחקת או הסתגרות. עוצמת התגובה החיצונית תלויה ביכולת השליטה של כל אחד ואחד אך העוצמה הפנימית חזקה מאוד.

מודל עפרתת-  בשיטת התדר
מודל אחר, דומה אך שונה במעט, נקרא ע.פ.ר.ת.ת –(עובדות,פרשנות,רגש,תגובה,תוצאה) והוא נהוג באימון רגשי על פי שיטת התדר. זהו שלב מאולף יותר, המזמין לנשום לרגע, לשלוט בתגובה האוטומטית. לתחושתי הוא אפשרי כשאנחנו מסוגלים להכניס מרווח קטן של נשימה בין ההתרחשות עצמה לבין הרגש שצף בנו-פרשנות . לפעמים התגובה מהסוג המתבונן – המפוקח, אפשרית רק בדיעבד, אך גם במבט לאחור, חשיבות המודל גדולה, שכן הוא דורש מאיתנו לבחון מה היו העובדות שבאמת הרכיבו את האירוע, להבדיל מהדרך בה המוח שלנו יוצר לעיתים ערבוב מוחלט בין העובדות ובין הרגשות שצפו בנו עד שמתקבל סיפור חדש. למשל, "היא התקרבה אלי במבט עוין וצעקה לי שאצא". האם באמת התקרבה אליך? אולי זה היה הכיוון איליו נעה בכל מקרה? האם התקרבה כדי להגביר תוקפנות בהכרח או אולי כדי לדבר מקרוב? האם בהכרח המבט היה עוין ואולי היא עצמה היתה בבהלה? האם היא באמת צעקה עלי או הרימה את הקול מתוך מצוקה שלה?

סיפורים מהשטח…
נכחתי באירוע בו חבר סיים לקרוא מכתב מקרובת משפחה והרגיש נורא. הוא אמר לי, עיזבי, היא פשוט לא קולטת אותי, היא לא אוהבת אותי וזהו, יש לה רק ביקורת עלי. בהמשך קראתי את המכתב ואלה לגמרי לא היו העובדות. היו שם מילים חמות רבות בצד הסברים להתנהגותה, והזמנה מפורשת לתקשורת. באותו רגע כשהחבר שלי היה במצב "המגיב בשטח" ופעל מתוך האוטומט הרגשי, לא היה טעם לשיח עמוק. ביקשתי ממנו שיקרא שוב את המכתב בעוד כמה ימים.קיויתי שהרוגע יפעיל תגובה מהסוג השני, המתבונן המפוקח, ואולי העובדות יבלטו ויבטלו את הפרשנות הקיצונית שבחר בה וגרמה לניתוק ביחסים.

מתאמנים ומשחררים…
כשסיפרתי למאמנת שלי על מנהלת בית ספר בו לימדתי שהיתה עוברת לידי במסדרון ולא אומרת לי שלום. המאמנת שלי – ולו לצורך האימון, דרשה ממני שוב ושוב לדייק את העובדות עד שהצלחתי לומר כך: "הלכתי במסדרון עם פני לכיון המדרגות . המנהלת הלכה כשפנייה לכייון המזכירות ,העיניים שלי ראו אותה. אין לי מושג אם העיניים שלה ראו אותי. היא לא אמרה את המילה שלום. אני לא אמרתי את המילה שלום". הדיוק הזה בעובדות נתפס בעיני קטנוני ומרגיז לרגע, שכן ,איך יתכן שאותה מנהלת לא ראתה אותי ..הרי אני הולכת למולה. ככל שהתפניתי להבין את חשיבות התירגול הזה עכלתי בהחלט שיתכן שדעתו של אדם תהיה כל כך מוסכת עד כי לא יראה את מה שלפניו אלא כאוביקט כללי שאין להיתקל בו. יתכן שכל מערכת הרגשות, ההעלבות העמוקה וכל הפרשנויות שהלבשתי על האירוע כאילו התעלמה ממני במכוון או שאין לי חשיבות בעינייה, היתה מיותרת. יתכן אפילו שבאותה מידה נפגעה שאני לא אמרתי שלום. ברגע שזיהיתי איך הפרשנות יכולה להיות שונה, יצא האויר מהבלון הענק שניפחתי סביב האירוע.

בין העובדות לבין הפרשנויות
רק כשנבדיל בין העובדות הממשיות, לבין התוספות הרגשיות האישיות שלנו, נוכל לראות מה באמת היה, נוכל להעמיק במחקר הרגשי ולשאול למה בכלל התעוררה בי הפרשנות הקודמת, איזה איזור רגישות התעורר אצלי.
ההכרה וההבנה שאפשרית פרשנות אחרת לאירוע ולכן כדאי לפרק את האירוע לעובדות "נקיות" עד כמה שניתן היא אימון אישי נפלא אשר בזכותו תפתח לנו ראייה חדשה על אירועים, על אנשים. זו נקודה בזכותה נצא לדרך של רכות ושחרור כעסים, ניצור דינאמיקה שונה והתפתחות במערכות יחסים.