איך ויכוח הופך לזירת גלדיאטורים?
״מן המקום בו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם פרחים באביב.
המקום בו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר.
אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה תשמע במקום שהו היה הבית אשר נחרב.״
יהודה עמיחי.- פגישה חודשית – הפיוט והחיים
זכיתי לפגישה מחודשת עם השיר ״מן המקום בו אנו צודקים…״
בדיוק כשניסיתי להבין למה ויכוח הופך אותנו ליריבים ולמה מיריבים אנחנו רבים בעוצמה כזו כאילו "לחיים או למוות". בתקופה הרומית כשהוכנסו גלדיאטורים לזירה הם נדרשו להאבק זה בזה לחיים או למוות ולא כמטאפורה. לא היתה להם שום בחירה .
לא הייתה להם שום בררה גם אם בקשו להיות אנושיים, מתחשבים, חברותיים…
למול תרועות הקהל המוזמן להתחבר ליצרים הנמוכים ביותר התרחש אותו מופע אימים בו רק אחד נשאר חי בזירה.
איך שיח הופך לחיסול ממוקד
לצערי, תרבות השיח הפוליטי שהתפתחה בארץ מתנהגת כבזירת גלדיטורים ..
מה קורה לנו בעצם ? למה אנחנו מחליפים את הויכוח הבריא המעורר, זה שהופך את האדמה לתחוחה ואוירירית, מאפשרת צמיחה,לניסיון "חיסול ממוקד"?
1.לוחצים לנו על כפתור הישרדותי הקשור בפחד, סכנה –
כשיש מי שטורח למען הנצחון לעורר נטיות הישרדותיות בסיסיות, עולם יצרי קדמוני ועתיק הטמון אי שם בירכתי המוח הפרימטיבי שלנו, על פיו החזק שולט ועל השני להעלם, לגלות או לשרת אותו בדממה, אזי, כל כלי מודרני נכון כדי לנצח במאבק: מילים מפחידות, כותרות דרמטיות, הכפשות, שקרים. הדרך היא מאוד פשוטה. המסרים הפשוטים יעוררו מחד פחדים ומאידך יבטיחו בטחון. במדינתנו זו לא הבעיה שהרי יש סיבה לפחד ויש סיבה לחפש בטחון.
2.אם אתה לא תשלוט ידרכו אליך
כל צד טורח בסגנון נמרץ לעורר הרגשה שהצד האחר לוקח ממך את חופש, מסכן אותך, או בכלל לא רואה אותך,
בעיניו אתה לא שווה או לא ראוי, חסר מוסר, או חסר אהבה לארץ, יפה נפש או פאשיסט בפוטנציאל.
הכלים משתנים, לעיתים התנשאות ומילים מנופחות או השתלחות ובוטות אך המטרה נשארת דומה- להקטין את האחר. כלומר,
אם אי אפשר לבצע חיסול ממשי אז בו נכה בו, נקטין את קולו, נרדד חשיבותו, נדחק אותו לפינה… נעורר כנגדו, נחסלו כבעל ערך ואז .. הו הו הי הי… נוצרת אוירת סכנה כאילו באמת עוד רגע ידרכו או ירמסו אותך..
ככה נראית זירת גלדיוטרים מודרנית:
כבר אין ויכוח אלא קרב חרבות לשון, אלה נשלפות בתיקשורת, ברשתות החברתיות, בויכוח בין חברים.
מתקבלת הרגשה כאילו אין בררה אלא להתנהג כמו במאבק לחיים ולמוות, מלחמה,
אנחנו והם, דיבור "כהה ומחוספס״, חד ופוגע.
ולמה זה כל כך עצוב…
כי יש לנו בררה.
כדי לשמור על קיומה של "הזירה הזו", של המדינה המיוחדת שלנו, וכדי להתקדם כחברה בריאה, דרושה סולידריות, אכפתיות ואחווה..
בין כולם!
אותה סולידריות כוללת את היכולת להכיל את כל הקולות והגוונים ולשם כך ראשית צריך "לפרוק את הנשק".
אעיז ואכתוב שכל איש ציבור אשר כוחו ברטוריקה והוא עושה בה שימוש לעורר פחד, זעזוע, נקם, מגדיר אוכלוסויה כזו או אחרת כבוגדים הוא אוחז בנשק,
אולי לא בזה שהורג אך כזה שמפורר, מפרק, מלמד ניכור וחוסר אמון.
זירת גלדיוטורים ביחסים זוגיים ובמשפחה
אותה דינאמיקה מצויה גם במריבות איומות בזוגיות או במשפחה.
לעיתים הכעס מוביל כל צד להתנהג כאילו השני עומד לרמוס אותו.
כי "הוא לא רואה אותי" , "כי אני לא נחשב בעיניו"…
אך במקום לדבר על מה שמכאיב, חסר, לצעוק מה קשה לך
מה אתה היית רוצה, ולמען מה אתה נאבק,
הויכוח עוסק בהשפלה ובהקטנת האחר.
ללמוד לריב זו האומנות החשובה ביותר ליחסים טובים מסתבר.
בוא נתפלל לפני שנחריב
"ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב."
כך מסתיים השיר של עמיחי ובדרכו הפיוטית
מדבר על אותה לחישה המהדהדת חלושות
בבית שנחרב.. כשלא יודעים לתת לויכוח להיות
כמעדר בערוגה המגלה טפח וטפחיים של האדמה.
אלא "חיסול" למען צדק אחד כאילו באמת יש צדק מוחלט..
והרי, "…וצדק אחד רמוס וקשה כמו חצר".
בואו נשמור, שלא יהיה זה הבית הפרטי שלנו,
או הבית "במקום שבו היה בית…"
שכבר חווה חורבן אחד
