רות המואביה- מה יש בה באשה הזו שכל כך כובש?
מה מיוחד באותה נכרייה, זרה, גרה, שדוקא מנשואייה זכינו לשושלת בית דוד?
הרי אמרה נעמי לשתי כלותייה הנכריות, חזרו לעמכן והנשאו מחדש.
ערפה בחרה להפנות עורף ולחזור למקום בו נולדה ואין לשפוט אותה.
ואילו רות בחרה מרצון ומתחושת בטן פנימית להתלוות לחמתה:
"אל תפגעי (תפצירי) בי לעזבך לשוב מאחריך. כי אל אשר תלכי – אלך,
ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, וא-לוהיך – א-לוהי… כי המוות יפריד ביני ובינך!" (א, טז-יז)
התכוונות ובחירה
ולא היה גיור ושאר ענויי דין אלא רק התכוונות מלאה, מילים פשוטות והחלטה.
כוונות ליבה הטהורות הספיקו כדי לזכור ולהזכיר לכולנו..
עד כמה מכובדת בחירתו של אדם.
וכך באה ללמדנו המגילה,
שדוקא האשה הזו שבחרה מרצונה, לדבוק בנעמי, לדבוק בעמנו ובדרכו,
בלי לדעת אם יקבלו אותה ומה יהיה מקומה ומעמדה,
דווקא בשל כך היא ראויה יותר מכל, וממנה יקום בית דוד.
התמסרות ומסירות ופחד מניצול
בצד הבחירה וההתכוונות המלאה, מגלה רות המואבייה,
תכונה נוספת, שבימנו אנו נוטים להפחית מערכה – מסירות.
רות בחרה להתמסר לנעמי, לדפוסי חייה ואמונתה.
באותה מסירות והערכה דאגה לה נעמי חזרה, והנחתה אותה,
עד שנמצא לה הבעל הנכון, אשרהיה בו העוז להתחתן אתה,
ולדאוג לשתיהן באהבה ובמסירות.
מסירות היא גדולה.
רבים מאיתנו מפחדים ממנה,
פן נעלם, פן נדחק לפינה, פן ננוצל.
כוחה, של המסירות, לא ביום אחד נגלה אלא כמו רוח, שהולכת ונעצמת,
אינה הופכת לסערה, אלא סוחפת ברכות וקורנת בעוצמתה.
עוצמה של הנותן, עוצמה שהולכת ונבנית אצל המקבל.
למי, או למה אנחנו מוכנים להתמסר באהבה למרות הקושי?
למרות שלא ברורה התמורה? אלא רק מתוך אמונה וידיעה פנימית,
שמסירות ואהבה הן אנרגיה של כוח, של עוצמה.
