על חנוכה ואור פנימי
חנוכת בית המיקדש הייתה מסע שטמן בחובו מאמץ. האור שהופץ בו
הלך והתעצם ככל שנחנך, כלומר טופל, זכה ליחס חם, חשיבות ואהבה.
גם את חנוכת הבית שלנו או חידושו נחגוג בסיום תהליך שדורש לא מעט התיגעות והתרוצצות.
במהלכו אנו ממיינים ונפרדים מין הישן, בוחרים את העיצוב החדש, הצבע, התאורה, הרהיטים שתומכים ומתאימים לחיינו כרגע.
החנוכה אולי הוא רגע מסוים של חג, אבל החניכה אינה מסתימת לעולם אלא דורשת
מעקב, טיפוח ושימור, בבית המקדש, בבית שלנו או בכל בית שחשוב לנו.
אם נדרש עושים שוב "רמונט" כללי, מתיחסים לפגעי הזמן ומתחדשים על פי צרכי הזמן והשעה.
חנוכה לבחוץ..
קל לנו יותר עם שינויים חיצוניים. למרות ההתיגעות, או המחיר, נקנה, נצבע, נשנה את פני הבית, נחליף את הרכב..
גם את טיפוח הגוף, מקדשנו האישי, רובנו לא נזניח ואף נתפתה לקנות ולצרוך עוד ועוד כחלק ממילוי הריק או פיצוי רגשי ברגעים בהם נחוש מועקה ועצב, בלבול ופחד. כדי לשמח את עצמנו ולטשטש את הכאב ולו לרגע, נחליף ונקנה עו
חנוכה שבלב..
ובא חג החנוכה – ומבין כל משמעויותיו הנפלאות, מעניינת זו הרוחנית.
משמעות המזמינה אותנו לחניכה אוהבת ובדיקת המקדש הפנימי שלנו, הבית הפנימי
בו דרה הנפש, הנשמה שלנו.
יחד עם החנוכיה ועם כל נר שנדליק זהו זמן נפלא לבדוק האם אפשרנו למהות שבנו, למי שאנחנו, לניצוץ שבנו לבוא לידי ביטוי, ואולי בלי שנרגיש מסכות, עכבות, רצון לרצות, לעמוד בציפיות ופחדים מכסים את האור שבנו?
האם אורנו גלוי או רק מבצבץ? ואם גלוי, האם עוצמתי ונותן אורו ברבים? האם יש בנו אור המספיק כדי להאיר פינות חשוכות ולעזור למי שנמצא במצוקה, כאילו כבה אורו?
וכשנדמה לנו שכבה האור..
לעיתים, חווית החיים מאבדת את הברק, את החיוניות. הכל נראה עגום, שגרתי, סתמי ואפילו מאיים ומעורר חרדה. ואז נשאלת השאלה החשובה –
מה עוצר בעדנו ברגעים אלה למלא את החובה הכי גדולה שלנו כלפי עצמנו לצאת למסע חניכה עצמית? מסע של חיפוש ומיפוי, ניקוי וטיפול בפצעים ישנים, עד שיאיר האור שלנו את הבית הפנימי שלנו?
זהו מסע שדורש מסירות והתמדה, פרידה מין הישן שאינו תורם, בחירה והתחדשות.
זה אינו מסע פשוט כי אין חנות ואין חלון ראווה ולא נוכל להחליף.. או לקנות.. לצבוע או ללבוש…
אבל כשיוצאים לדרך ואכן – יש בה אי ודאות רבה – היא הולכת ונפתחת ומתגלה בכל גוונייה ואפשרויותיה וככל שמתקדמים בה,לומדים במהלכה איך להסיר ולהתגבר על מכשולים ופחדים שמנעו מהמהות , מהאור הייחודי שלנו לבוא לביטוי.
אור לזולת מעצים את אורנו
לאהבה יש דרכים רבות לספר את סיפורה. מסתבר שדרכיה הרכות, המעצימות, המגלות אכפתיות ורצון טוב, מאפשרות לאחר לקרון ולהגדיל את עוצמת אורו, ומאורו אורנו גדל והולך.
לא פעם אנחנו מרגישים כבויים ליד אנשים שמתעלמים מאיתנו, או שאינם מפרגנים
ונותנים חשיבות לנו, לדברינו או למעשינו. ולכן אחד המעשים האנושיים היפים ביותר
והפשוטים הוא "להאיר" את האחר ובמיוחד עם הוא בביתנו, קרוב לנו, עובד איתנו, ולעשות זאת כדרך קבע :
לפרגן, לראות מה טוב בו, לספר לו על זה, לגלות הערכה. לפנות לגילוי אהבה והערכה זמן, לא לראות בזה משהו מובן מאיליו או רגשני ומיותר…
אם כבר הבנו שהאור הפנימי קורן כשאת/ה על מקומך, במיטבך, חי/ה מתוך שמחה ותשוקה, אם כבר הסכמנו לצאת לדרך לגילוי האור שבנו, אפשר לבד אך מעצים וממקד יותר באימון אישי, במסע קבוצתי או מסע יצירתי. חשוב שתהיה זו חניכה אוהבת, חניכה בה אור האחד מעצים ומגדיל את אורנו.
