"אם הייתי מבימת את משל יותם בתאטרון, דמויות הזית, התאנה והגפן לא היו מתאפיינות רק "בדבש" אלא גם בעוקץ ובמר" או באגו שדואג לנוחותו ומעמדו".. 

הלוך הלכו העצים למשוך עלייהם מלך…

למה בעצם אנחנו מחפשים "מלך", מנהיג, שיוביל אותנו?

ברמת הפשט, המלך, המנהיג נתפס כמי שיגן עלינו, יחולל ויצור סדר חברתי, יקדם את היבטי חיינו המורכבים,

ובעצם אולי גם יסיר מאיתנו אחריות. נו, על זה אנחנו פחות אוהבים לדבר.

כמה הרהורים בעינין..

משל יותם הנפלא  (שופטים ,פרק ט) עוסק בשאלת המנהיגות.

יותם הפונה לאנשי העם מנסה להזהיר אותם  בעזרת המשל מפני מלך לא ראוי-

כדוגמת אבימלך אחיו האכזר.

על פי המשל, העצים חיפשו מנהיג מבינהם, פנו לכל עץ, אל  הזית, התאנה ואל הגפן , ואלה "נפנפו אותם"  ולבסוף פנו אל האתד.

האתד שיח קוצני, ענה מין תשובה שאומרת: אם תחסו בצילי אזי נפלא ואם לא אזי אש תתלקח ואפילו ארזי הלבנון ישרפו.

האתד כמובן משול לאבימלך אשר כדי לזכות במלוכה וכדי שא יהיו לו מתנגדים, מתחרים, מכשילים למיינהם, "התלקח"  והרג את 70 בני אחיו.

המשל מזהיר אותנו מפני מנהיג "אתדי " שכזה, מפני מלך עצבני וגחמני אשר מצית את המחלוקת במקום להרגיע,

נוטה להכות כשלא חוסים בצילו, בצל דבריו, פקודותיו.

הדרמה מתחוללת עוד הרבה קודם לפנייה אל האתד הקוצני

1.היא מתחילה מעצם השאיפה האינפנטילית:שיהיה מין מלך יודע כל, ולכן הוא יחליט ולא יטעה,  הוא יגן ויארגן.. יכלכל וינהל לטובת הכלל והציבור, ואנחנו נהנה ונשמח או שלא…

 הוא גם ימשל ויפסק רק בצדק ובחכמה לפי ראות עיניינו, ובעבור כל האחריות הגדולה מותר לו להיות מפונק יותר אבל גם שלא יגזים..אנחנו מתים עליהם צנועים וענווים

וכך בצד הכוח והכבוד, ואותם זכויות, נזרוק עליו פרחים כשיחלוף על פנינו יחלוף בכרכרה אך נרגום אותו באבנים, או במילים פוצעות אם יפשל ולא יפעל לפי רוחנו.

יש פה משהו קצת אינפנטילי … לא?

ואכן אין מנהיגות בלי אחריות

אבל אין אחריות אם כל אחד לא רואה את עצמו כמנהיג (או כחלק מהמנהיגות), כאחראי, כשותף לדרך.

כדאי לזכור שכל האחרים לא רצו לקחת את המנהיגות על עצמם.

2.אם נעזוב לרגע את ההקשר הפוליטי מימי ספר שופטים ואת המקבילה בימיינו ..

ונתיחס לרגע למשל כסיפור אוביקטיבי: כדאי לזכור שכל העצים האחרים לא רצו לקחת את המנהיגות על עצמם.

הזית, עץ יעיל שכמותו,לא הסכים להפסיק לתת פרותיו מהם מפיקים שמן, אור ועוד…חשיבות רבה לו ותנובה

התאנה פורסת צל, איתנה וחזקה,לא הסכימה להפסיק לתת את פרייה המתוק והבריא – אהובה ונעימה

והגפן , גם, "לא בא לו בטוב" להפסיק לתת את ענביו, את יצור היין המשכר והנפלא.3.

3. אם הייתי מביימת את המשל בתאטרון,

דמויות הזית, התאנה והגפן לא היו  מתאפיינות רק "בדבש" שבם אלא גם "בעוקץ ובמר" או באגו שדואג לנוחותו ומעמדו

שכן כל אחד מאותם עצים מוערך מאוד בדרכו, נטוע במקומו ומדוע  לו "שילך לנוע על העצים"?

ובמילים פשוטות – למה שיצא מאזור הנוחות שלו?

למה לוותר על האגו, על ההשגים, על התוצר המניב שלי שבצד התרומה מזכה אותי  תדיר בכבוד והערכה?

4. למה להתאמץ, להסתכל למרחב שאינו קשור אלי, לפעול ולנוע ?

מנהיגות גם זו הפנימית וגם זו החיצונית זו הזמנה להרחבה והתרחבות..

לראייה אחרת של אחריות. אחריות עלולה להיות מילה קצת מעצבנת אז בוא נתחיל מתשומת לב..

תשומת לב  גם לצדדים בחיי שאינם במיטבם – לנשמה, לגוף , לבריאות.

ליחסם שלא עובדים, במשפחה, בין חברים.

לאנשים שקשה להם..ויש בתקופה הזו לא מעט שקמלים..

תשומת לב מחד לעובדה שכל אחד מאיתנו הוא כעץ שבדרכו תורם ומוסיף,

ודרך אגב אפילו האתד שלנו (ההוא מהמשל), יש לו פרחים נפלאים בצד הקוצים,

יש לו יכולת הישרדות גם במידבר.

ומאידך תשומת לב מעבר לתפקידים שבהם אני כבר יודע שאני "מניב פרי", שווה ובעל ערך

אולי מעבר להצלחה האישית ולצורך להיות מוצלח ובעל הכרה, תשומת לב להיות שותף למנהיגות מקדמת ערכים שחשובים לי גם אם פחות יאהבו אותי אבל אני מאמין שיש בהם תרומה וחשיבות לכלל.

תשומת לב בערך של כל אחד לידי, ולכן אני מסוגל/ת, לפנות מקום, לאפשר מרחב לכל מה שיכול לתרום למרחב סביבי ובעצם כך גם מזין גם אותי,תשומת לב לאחר, לטבע, לאדמה, למיים ולשמיים.

איכשהו השאיפה לתת או להיות או להביא קדימה את פאר -רותנו אולי שוחקת ראייה רחבה יותר של מנהיגות – תשומת לב ואחריות של כל אחד מאיתנו"