למה ויכוח הופך לזירת גלדיאטורים?

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

מן המקום בו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב. 

המקום בו אנו צודקים

הוא רמוס וקשה

כמו חצר. 

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שהו היה הבית

אשר נחרב.

 

יהודה עמיחי.

 

זכיתי לפגישה מחודשת עם השיר מן המקום בו אנו צודקים

בדיוק כשניסיתי להבין למה ויכוח הופך אותנו ליריבים ולמה מיריבים אנחנו רבים בעוצמה כזו כאילו “לחיים או למוות“.

 

בתקופה הרומית כשהוכנסו גלדיאטורים לזירה, הם נדרשו להיאבק זה בזה לחיים או למוות ולא כמטאפורה.

לא הייתה להם שום בחירה .לא הייתה להם שום בררה גם אם בקשו להיות אנושיים, מתחשבים, חברותיים

למול תרועות הקהל המוזמן להתחבר ליצרים הנמוכים ביותר, התרחש אותו מופע אימים בו רק אחד נשאר חי בזירה.

 

לצערי, תרבות השיח הפוליטי שהתפתחה בארץ מתנהגת כבזירת גלדיטורים ..

מה קורה לנו בעצם ?

למה אנחנו מחליפים את הויכוח הבריא המעורר, זה שהופך את האדמה לתחוחה ואוירירית, מאפשרת צמיחה, לניסיון “חיסול ממוקד“?

 

כשיש מי שטורח למען הניצחון לעורר נטיות הישרדותיות בסיסיותעולם יצרי קדמוני ועתיק הטמון אי שם בירכתי המוח הפרימטיבי שלנו ,

על פיו החזק שולט ועל השני להעילם, לגלות או לשרת אותו בדממהאזי, כל כלי מודרני נכון למאבק: מילים מפחידות, כותרות דרמטיות, הכפשות, שקרים.

 

והדרך היא מאוד פשוטההמסרים הפשוטים יעוררו מחד פחדים ומאידך יבטיחו בטחון.

במדינתנו זו לא הבעיה שהרי יש סיבה לפחד ויש סיבה לחפש בטחון.

 

אבל מעבר לזה, כל צד טורח בסגנון נמרץ לעורר הרגשה שהצד האחר לוקח ממך את חופש, מסכן אותך, או בכלל לא רואה אותך,

בעיניו אתה לא שווה או לא ראוי, חסר מוסר, או חסר אהבה לארץיפה נפש או פאשיסט בפוטנציאל. 

 

הכלים משתנים, התנשאות ומילים מנופחות או השתלחות ובוטות אך המטרה נשארת דומה.. להקטין את האחר.

כלומר, אם אי אפשר לבצע חיסול אז בו נכה בו, נקטין את קולונרדד חשיבותו, נדחק אותו לפינה… נעורר כנגדו,

ואז .. הו הו הי הי… נוצרת אוירת סכנה כאילו באמת עוד רגע רומסים אותך..

ומכאן כבר אין ויכוח אלא חרבות לשוניות נשלפות בתקשורת, ברשתות החברתיות, בויכוח בין חברים.

מתקבלת הרגשה כאילו אין בררה אלא להתנהג כמו בזירת גלדיוטרים, אוירת מלחמה, אנחנו והם, דיבור “כהה”, “חד ופוגע.

 וזה מה שכל כך עצוב, כי לנו יש בררה.

 בזירה הזו, של המדינה המיוחדת שלנו, כדי לשמור על קיומה ולהתקדם כחברה בריאה, דרושה סולידריותאכפתיות ואחווה..

בין כולם!

אותה דינמיקה מצויה גם במריבות איומות בזוגיות או במשפחה.

לעיתים הכעס מוביל כל צד להתנהג כאילו השני עומד לרמוס אותו.

כי “הוא לא רואה אותי”, “כי אני לא נחשב בעיניו…” אך במקום לדבר על מה שמכאיב, חסר, לצעוק מה קשה לך

מה אתה היית רוצה, ולמען מה אתה נאבק, הויכוח עוסק בהשפלה ובהקטנת האחר.

ללמוד לריב זו האומנות החשובה ביותר ליחסים טובים מסתבר.

 

ולחישה תשמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב.”

כך מסתיים השיר של עמיחי ובדרכו הפיוטית

מדבר על אותה לחישה המהדהדת חלושות בבית שנחרב.. כשלא יודעים לתת לויכוח להיות

כמעדר בערוגה המגלה טפח וטפחיים של האדמה. אלא  חיסול” למען צדק אחד כאילו באמת יש צדק מוחלט..

והרי, “…וצדק אחד רמוס וקשה כמו חצר“. 

 

בואו נשמור, שלא יהיה זה הבית הפרטי שלנואו הבית “במקום שבו היה בית…” שכבר חווה חורבן אחד