ארכיון הרגשות במוחנו

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

כשנפגענו עמוקות כאן ועכשיו , בעצם נפגעו מזמן.

 

אחת הסיבות שאנו מתקשים להיפרד מהשיפוט והפרשנות האישית כשאנו נפגעים, קשורה במטען הרגשי החוויתי המקנן אי שם “בארכיון המוח” של כל אחד, והוא מתעורר רק כדי להגן עלינו מחוית פגיעה נוספת. לכולנו יש מטענים רגשיים מילדותינו כי כעסו עלינו, נזפו בנו. הרימו את הקול, אולי הפחידו, אולי היכו, או הענישו אותנו. היינו באותם אירועים חסרי אונים, בודדים או מפוחדים. מטענים מהסוג הזה, למרות שהתרחשו מזמן, יכולים להעצים את תחושתנו הקשה גם בהווה, כשיצעקו עלינו או אפילו לידינו, למרות שאנחנו כבר בוגרים ועצמאיים ולא חסרי אונים.

לכאורה חוויות העבר כבר חלפו ומה שקרה כרגע, זה בדיוק הדבר שהכעיס או העליב אותנו, אבל, בעצם כשאנו מופעלים רגשית בצורה חזקה וסוערת, אותו מקרה שכרגע התרחש ופגע בי, עורר כאב ישן, ובעצם אזור רגיש התעורר לחיים ונכנס לדריכות. ברוב המקרים מדובר בחוויות ילדות ונעורים, אבל לא רק יש שיאמרו אפילו חוויות מגלגולים קודמים.

בעצם הכעס או התסכול הגדול אותו אנו חווים כרגע, בהווה מיוחס כולו כלפי האדם שכביכול חולל את האירוע. בפרשנות המידית הוא אחראי לבדו לעוצמת הכאב. אותה פרשנות תמשיך להזין ולהעצים את אשמת האחר כדי להצדיק את הרגש העז שמציף ומנהל אותי, הנפגע. כלומר הפרשנות והרגש מוזנים, מבלי שנהיה מודעים, מאירועי העבר, מהכאב הישן שהתעורר בנו “ושוכן” לו אי שם בארכיון הרגשות במוחנו.

אם לא נלמד לשחרר את הכאב הישן, לרדת אל מרתפי המוח, אל ארכיון החוויות המבולגן, ומשם לדלות את שורשי הכאב, נמשיך להאשים את מחוללי הכעס בהווה, ואליהם תופנה עוצמת רגש קשה להכלה, של תסכול וכעס, של הטחות ולשון חריפה.                                            ההצדקה שניתן לתגובתנו הקשה קשורה בפרשנות שיצרנו, ובמערכת ההצדקות שבנינו כדי לגונן על נפשינו באותו רגע. זהו חלק ממנגנון ההישרדות שלנו. מערכת ההישרדות הרגשית בונה תחושה פנימית של “אני בסדר”, הקיום שלי מוצדק, נכון, ערכי יותר והאחר “לא בסדר” ולכן מגיע לו.. אך למעשה ליבנו נסגר או נדרך, אנחנו נעשים תוקפניים או מתגוננים, מצבים מהם קשה יותר ויותר לבנות תקשורת מקרבת.

בוא נדבר רגע על צעקות

רובנו לא אוהבים שצועקים עלינו. כשאנחנו צועקים בטח הייתה לנו סיבה, אבל כשמשהוא אחר צועק עלינו התגובה הטבעית היא, מה פתאם? איך הוא מעז? עלי?                                               אדם צועק זהו סימן – שדר. בחברה שלנו צעקות נתפסות כשדר של חוסר שליטה או ניסיון להפך ניסיון השתלטות, חום מזג, חוסר סובלנות או סבלנות, שלא נדבר על בהמיות ושלל כינויים שיפוטיים.                                                                                 האם אנחנו מסוגלים להכיל את הצעקות? ברוב המקרים אנחנו הודפים את הצועק ומשיבים אש או נאלמים דום, קופאים, כאילו נתחו עלינו אבנים מכאיבות. ואז מופעל אצלנו אותו פעמון אזעקה של הזיכרון ההישרדותי המציף תחושת סכנה כמו בעבר,כשהיינו חסרי אונים. לכן מיד יש צורך בהגנה, בגבולות. אך האם כשמישהו צועק הוא בהכרח צועק עלי?                                                                  האם כשצועקים עלי מחויב במציאות שארגיש מאוים, שמקטינים, מזלזלים או רומסים אותי? האם אפשר להרחיב את גבולות הפרשנות ולראות בצועק למשל אדם שבעצמו נמצא במצוקה, חש מאוים, או כאב שלא רואים אותו, שלא מבינים אותו ואת הקושי שלו – פרשנות שנכונה כמעט ברוב במקרים לגבי צועקים.

אני לא יכולה לסבול שהוא צועק עלי

שתי נשים שונות שהיו אצלי באימון רגשי, ספרו לי באותו שבוע, על קושי מכביד עם בעל שמתפרץ וצועק. הראשונה הכריזה שהיא לא יכולה לסבול את זה יותר. ירדנו למקורות הרגש שמתעורר אצלה כשבעלה צועק. כיון שאין לנו כל אפשרות לעבוד על ההתנהלות הרגשית של הבעל הצועק התמקדנו כמובן בסיבות לתגובה הקשה שלה. גילינו את הקשר האוטומטי שהיא יוצרת בין צעקות לאלימות, איום ופחד עקב חוויות ילדות קשות שלה, שעלו וצפו מתוך הארכיון. למתאמנת ברור שהיא אינה באותו מקום חסר אונים כפי שהייתה כנערה צעירה. כמו כן ברור לה שהקשר בין צעקות לבין אלימות אינו  הכרחי.                                                                                                                                                   היא מבינה שבעלה צועק בשל מצוקה שלו, ובכל זאת התקשתה להיפרד מהתסכול שצף בה, ונאחזה בפרשנות שלה הרואה את חוסר הצדק המשווע כלפיה. כיון שבעלה נתפס בעיניה קטנוני ואשם ביצירת אוירה לא נעימה בבית, לא מתעוררת בה שום חמלה כלפיו. כתגובה היא התרחקה, והפסיקה לדבר אתו. כרגע הם חיים בניכור מאז אותו אירוע של התפרצות וכעס אחרון שלו שהיה מאוד מכעיס ומעליב בעבורה. כלומר למרות התובנות שלה לגבי מצוקתו, ברמה הרגשית היא תקועה במצוקות שלה עצמה. הזיכרון ההישרדותי, כאבי העבר שלה, מעצימים את כעסה. הסבל והכאב שחוותה בעבר “ממופעי כעס” אחרים, מתעוררים, מעוררים בה פחד מכאב, ומצדיקים את התרחקותה. התהליך בו היא משחררת את גופי הכאב מהעבר עוד לא התרחש… ולכן היא לא שינתה את דרך ההתייחסות אל צעקות בכלל ואל צעקות בעלה בפרט, למרות שהן נובעות מתוך המצוקה שלו. אין בה עדיין מקום רגשי מחוזק מספיק, ולכן עדיין  התגובה שלה מתגוננת ומסתגרת מפניו…ותוקפנית בדרכה שלה.

הוא צועק  מתוך הקושי שלו, הוא לא צועק עלי.

לעומתה מתאמנת אחרת סיפרה במין קלילות שכזו שבעלה צועק כשנעלם לו משהו,כשקורה נזק לאוטו, כשמגלה כמה עמלות גבו ממנו בבנק, בכלל בכל מיני הזדמנויות. “אוהב לצעוק” היא אמרה וחייכה. כשבקשתי להבין מה היא מרגישה בקשר לזה, היא ענתה לי, “הוא צועק כי קשה לו להכיל, לקבל, הוא לא צועק עלי, זה הצורך שלו לפרק את התסכול שלו, הוא צריך שקולו ישמע. זה הכל”.  “ומה את מרגישה בקשר לזה?”, ניסיתי להבין. “זה לא כיף”, היא הוסיפה, “אבל זה לא נורא, זה לא אישי, זו פשוט המצוקה שלו.”

חקרתי עד מעט כדי להבין אם אין מקרים בהם הוא מפנה אליה במילים מפורשות את הכעס אליה, “בגללך” .. ” זו את שתמיד..”.  היא הגיבה בפשטות ואמרה, “כן,בטח לפעמים זה קורה”. “ומה אז את מרגישה?”  והיא ענתה , אני מבינה שהוא במצוקה ממש גדולה ואז הוא צריך אותי בתפקיד “האשמה”. “אני מנסה להבין מה באמת מפריע לו, למה האירוע שקרה כל כך קשה לו או מה מאיים עליו, כלומר לא רק מה קרה ..אלא למה זה חשוב או מטריד או מפחיד עבורו..וככה הוא פוגש את מה שהוא מרגיש  ברובד היותר עמוק, ולאט לאט הוא נרגע”.

הייתי מלאת הערכה לכוחות, לשקט הפנימי להכלה והסובלנות שבה. היא הוסיפה וספרה, “זה לא תמיד היה ככה, למדתי לפרק את המטענים והכאבים שיושבים על אזורי החולשה שלי, האזורים הרגישים שלי, ואז  הפסקתי להעלב. היה לי קל יותר לחוות את הרגעים שבעלי צועק.        כלומר ככל שפרקתי את מטעני הכאב שלי כבר לא היה מתעורר בי הרגש הזה שדחף אותי להשיב לו אש. זה היה אימון שהציל את הזוגיות שלנו. הוא היה באימון רגשי הרבה אחרי, ושנינו יחד עשינו דרך ארוכה של שיפור”. ואז הוסיפה בחיוך גדול, “הוא עדיין איש צועק, אבל אני כבר יכולה לחיות עם זה”.                                                                                                                                                                                                                            לסיכום הוסיפה בהשלמה נקייה, “לא תמיד זה מצליח. כשאני עייפה פיזית או נפשית אני מגיבה הרבה פחות טוב, אני גם עלולה לצעוק או לעלוב בו בחזרה. אבל כשאנחנו נרגעים, וזה קורה הרבה יותר מהר מאשר בעבר, אנחנו מסוגלים לשחזר ולהתבונן מה בדיוק קרה לנו. איזה רגש זקף ראש, מאיזה אזור פגוע בתוכנו הוא הגיע. כבר למדנו, שכדאי לשחרר את אותה פרשנות על פיה רק אני הטוב, הצודק והיודע. זה לוקח זמן. זו עבודה של יחד ולחוד כל אחד עם עצמו. אלה הם התהליכים המרתקים של זוגיות או בכלל במערכות יחסים. (שני הסיפורים יכולים להיות כמובן על נשים שצועקות ולאו דוקא על גברים.)                                                                                                                                                                                                       כל אחד מאיתנו יכול למקם את עצמו ובוודאי ביחסים זוגיים, האם הוא נוטה לכעסים וצעקות או להפך, האם הוא הצד הסופג, הקרבן והסובל. במידה ואתם נמצאים באחד מהקצוות האלה שלא מיטיבים עם עצמכם מין הסתם, השאלה החשובה היא, למה זה מפעיל אותכם במידה כזו ובצורה כזו? איזה כאבים יש לכם אי שם בארכיון המוח שבגללם החוויה בהווה הופכת להיות קשה כל כך? האם אתם מסכימים כבר לשחרר את הכאב הישן, קודם כל למען עצמכם ומשם כבר תהא השפעה על כל מערכת היחסים.